גם אם לעיתים נדמה לנו שיינות ריוחה (Rioja) היו איתנו כאן משחר ההיסטוריה, לא כך הדבר. לראייה, כאשר דון רפאל לופז דה הרדיה ייסד את היקב שנושא את שמו בעיירה הארו (Haro) פעלו בריוחה שני יקבים בלבד. הימים היו ימי אמצע המאה ה-18. בצרפת השכנה, ערש תרבות היין העולמית, השתוללה מגפה וכנימת הפילוקסרה השמידה בשיטתיות כרם אחר כרם. הצרפתים, שחזו כיצד יינות בורדו הולכים ונמוגים מן המדפים, חצו את הפירנאים דרומה לכיוון ספרד בחיפוש אחר תחליף, ונעצרו באזור ריוחה משופע הכרמים. השאר, כפי שנהוג לומר, היסטוריה: ריוחה הפך לאזור היין החשוב והמפורסם ביותר של ספרד, ולופז דה הרדיה הפך לקלאסיקה ספרדית על-זמנית.
כאשר נכנסים בשעריו של היקב, שלימים סיגל לעצמו את השם טונדוניה (שמקורו בכרם טונדוניה המפורסם שברשותו), יש צורך להוציא, אחת לכמה דקות, את המכשיר החכם מהכיס כדי להיזכר באיזו שנה אנחנו נמצאים. אחרי הכל, לא יותר מדי דברים השתנו כאן ב-140 השנים האחרונות. יקבים נפתחו ונסגרו, סגנונות וטרנדים הגיחו והתפיידו, אך בטונדוניה מוסיפים גם היום לשמש כמגדלור מקומי של ערכי שמירת מסורת והתעלמות מאופנות מתחלפות. זה אומר שגם בימים קשים יותר, שבהם נדד הטעם העולמי לעבר מחוזות של יינות טכניים, נקיים, מודרניים ו'נגישים', בני הדור הרביעי של דון רפאל ממשיכים לעשות את אותו הדבר בדיוק- לייצר יינות ריוחה מסורתיים ונפלאים מאין כמותם. לא בכדי אמר מבקר היין, ניל מרטין, כי "אם היו מעניקים נקודות על כריזמה, אז לופז דה הרדיה היה זכאי לליגה משל עצמו. אבל כל זה לא שווה כלום, לולא היו היינות מקוריים, יוצאי דופן, מאריכי חיים ומעל הכל-טעימים בטירוף".
ההיצמדות למסורת באה לידי ביטוי בכל אספקט בכרם וביקב, כך שלא תמצאו בטונדוניה מכשור טכנולוגי מתקדם וניקיון של בית-מרקחת. היינות, שמופקים בדיוק כשם שעשה זאת דון רפאל בזמנו, עוברים סינון גס ביותר שנעשה באמצעות אלומות של זרדים שמקורם בכרמים. זיכוך היין (Fining) נעשה, בדיוק כמו פעם, באמצעות ממברנה של חלבוני ביצה טריים. החביות, בהן תוסס ומבגיר היין, מיוצרות ישירות על-ידי היקב שמעסיק לשם כך צוות חבתנים ייעודי. למרות שיקבים רבים בריוחה עברו במרוצת השנים לעבודה עם חביות שעשויות מעץ אלון צרפתי, בטונדוניה לא זזו מילימטר ושמרו אמונים לעץ האלון האמריקאי שמזוהה עם יינות האזור מראשית דרכם. מסורת זו מסורת.
בעידן שבו יינות נשתים סמוך מאוד לרכישתם, בטונדוניה עושים עבורכם את העבודה ומקפידים להוציא את היין לשוק כאשר הוא מיושן ומוכן לשתייה. פירוש הדבר הוא שהיינות נשארים במרתפי היקב זמן ממושך בהרבה מכפי שנדרש ע"י התקנות האזוריות, באופן שמגדיר מחדש את המונחים קריאנזה, רזרבה וגראן רזרבה. למעשה, יין הקריאנזה של לופז דה הרדיה יוצא לשוק מאוחר יותר ממרבית יינות הגראן-רזרבה של יקבים אחרים באזור. מה אנחנו מרוויחים מזה? הזדמנות לפגוש יינות בגיל מבוגר שביכולתם להוסיף ולהשתבח בבקבוק עוד עשור לפחות.
לסיום, סוד קטן מאיתנו: בספרד, מדינה ששמה יצא למרחקים בזכות יינותיה האדומים, אין כמעט יינות לבנים היסטוריים ואיקוניים. אבל אם יש אחד כזה, זהו הטונדוניה הלבן, שמתיישן למשך עשורים ומהווה ז'אנר בפני עצמו. לא יין לכל אחד, אבל חובת טעימה לכל שוחר יין.